תוספתא כפשוטה על עירובין ג׳

1 1-2. ר' יהודה אומ' אין אדם מתנה על עירובו אלא בשני דברים, או' בא חכם וכו'. ברייתא זו חולקת על משנתנו פ"ג מ"ה, הבאה מיד אחרי ברייתא זו. ולפי דעה זו בשיטת ר' יהודה אין אדם מתנה בעירובו אלא בשני דברים, והיינו: אומר אם בא כלומר, אם כבר בא חכם למזרח ערובי למזרח, ואם כבר בא למערב עירובי למערב, אבל אינו יכול לומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך, מפני שאין הדבר מבורר בשעת קניית העירוב לאיזה צד ירצה ללכת, ור' יהודה סובר אין ברירה. והוא הדין שאינו יכול להתנות: אם יבוא חכם למזרח, והחכם עדיין לא בא בין השמשות, בשעת קניית העירוב. ובבבלי ל"ו ב': אמר רב ליתא למתניתין מדתני איו, דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא אם בא חכם למזרח, עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב עירובי למערב, אבל לכאן ולכאן לא. והיא התוספתא שלפנינו.

2 2-3. בא לכן ולכן למקום שירצה הולך, לא בא וכו'. מכאן עד "ילך אצל רבו" היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ה ובקג"נ הפיסקא מקוצרת, והיא חולקת על הבבא שלעיל, ומסדר התוספתא הביא את שתי הדעות החולקות בשיטת ר' יהודה, כלומר את הברייתא של איו ומשנתנו, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, ריש עמ' 160, ועמ' 165. ושמא נכנסה פיסקא זו שלא במקומה, וצריך לגרסה לפני מאמר ר' יהודה.

3 4. אילו היה מהן רבו וכו'. וכע"ז בד ובכי"ע, אבל בכי"ל ובמשנתנו: אם היה וכו'. ובקג"נ:... היה אחד מהם רבו וכו'. ועיין רש"י ל"ו ב' ד"ה ר' יהודה.

4 4-5. שניהם רבותיו ילך אצל מי הרגיל אצלו אם היה רגיל אצל שניהם וכו'. וכ"ה "מי הרגיל" גם בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: אצל הרגיל וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר וכו' שניהן רבותיו, למקום שירצה ילך. והוסיפה התוספתא שאף ברבותיו יש חילוק, ואם יש ביניהם רב שהוא רגיל אצלו, ילך אצל מי שרגיל אצלו, ודווקא אם היה רגיל אצל שניהם יש הרשות בידו ללכת למקום שירצה. וברייתא זו גם בירושלמי, אלא שהסופרים השמיטוה, ונשתמרה בשרי"ר, עמ' 99 ואני מעתיק מן הצילום של כתה"י: ר' יודה או' אם היה אחד מהם רַגִול ילך לו אצל רָגול ואפשר לקרוא גם: רגיל, שניהן רגילין למקום שירצה ילך. ולפי הירושלמי הכוונה שרבו האחד היה רגיל, כלומר, רגיל של בית הוועד או, שהיה רגיל בחכמה ורגיל באגדה, והוא עדיף מרבו שאינו רגיל. ועיין בתוספות ל"ו ב' ד"ה ואם, וכבר העיר בח"ד שבדבריהם הם נגד התוספתא. ויש להוסיף שהם אף נגד הירושלמי שהבאנו.

1 6. ואו' עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת, לשבת אחרת וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' עירובין ה"ו. ובמ"מ שם: כמדומה לי שמבואר זה בתוספתא, ופשוט הוא. וכעין ברייתא זו להלן פ"ו ה"י והובאה בבבלי ל"ז ב': דתניא הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי אלך, רציתי לא אלך, רצה מבעוד יום עירובו עירוב וכו'. ופירש"י: היה מונח עירובו בסוף אלפים אמה למזרח במקום המשתמר, והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה, שבשבת שירצה יקנה לו עירובו, ובשבת שלא ירצה יהא כבני עירו וכו'. ופסקה הר"מ בה"ז שם וכר' שמעון שם שאפילו אם רצה משתחשך, עירובו עירוב.

2 7. לשבתות ולא לימים טובים, לימים טובים וכו'. רמב"ם הנ"ל. וקצת מפרשים הסמיכוה למשנתנו פ"ג מ"ו להלן רפ"ד, למחלוקת אם יו"ט ושבת היא קדושה אחת, או שתי קדושות. ברם מתוך העניין כאן מוכח שאינם מדברים כאן ביום טוב הסמוך לשבת, אלא במובדלים זה מזה, דומיא דרישא, וכשם שמערב לשבת זו ולא לאחרת ולהפך, כך גם ביו"ט ושבת כן, ועיין מ"ש להלן.

3 7-8. לשבת ולא ליום הכפורים, ליום הכפורים ולא לשבת. ומותר לערב ליום הכפורים, מפני שהסעודה ראוייה לקטן, שמאכילין אותו בשתי ידים, ולא עוד אלא שאין שום איסור על המאכל עצמו, אלא היום הוא הגורם, עיין רשב"א, ריטב"א ומאירי ל' ב', ומ"ש ביבמות קי"ד א'. ובקג"נ חסרה בבא זו. ואף הר"מ בפ"ח ה"ו הנ"ל השמיטה, ועשה כן בכוונה שהרי ברישא כאן "לשבתות ולא לימים טובים וכו' " הדין רווח בין במובדלים בין בסמוכים לפי פסק הר"מ בה"ה שם, אבל כאן אינו אלא בשבת שהיא מובדלת מיוה"כ, אבל לא בסמוכה, לשיטת הרמב"ם. וכן הוא כותב בה"י שם: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת, או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על פי הראיה, יראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם. וכן בעבוה"ק להרשב"א ש"ה, סוף סי' י"ח, ל"ד רע"ב: יום הכפורים ושבת, יש מי שהורה ששניהם כקדושה אחת, ונראין דבריו. ועיין במ"מ במקומו. ולפי זה אם מערב לשבת ולא ליוה"כ, או להפך כשהשבת סמוכה ליוה"כ, הוי ליה כמערב לחצי יום. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, ומ"ש הרשב"א ל"ח א' והמאירי ל"ג ב' ד"ה יתבאר.

1 8-9. האומ' לחבירו ערב לי בתמרים וכו'. בבלי גיטין ס"ה ב'.

2 9-10. במגדל, ועירב עליו בשובך וכו'. בר"מ פ"ו מה' עירובין הכ"ג: אמר לו הניח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעליה וכו'. וניסח כן מפני שפסק כרבה בגיטין ס"ה ב'. אבל לרב יוסף שם בכגון דא עירובו עירוב, ודווקא אם אמר לשלוחו שיערב לו מפירותיו של המערב ושינה בפירות, או ששינה ממקום הפירות ולקח מפירות השובך או העלייה, והמערב א"ל שיקח מפירות המגדל או הבית, אין עירובו עירוב. והברייתא השניה שהובאה בבבלי שם ששונה: עירובו עירוב, מעמידה רב יוסף שהשליח מערב מפירותיו, ובזה לא איכפת לו לבעה"ב אם הוא משנה מציוויו.

3 11-12. אבל אמר ערב לי סתם וכו'. ר"מ פ"ו סהכ"ג הנ"ל, ומקורו מכאן, כמו שציין הגר"א באו"ח סי' ת"ט.

1 13-14. עירובי זה לצפון וזה לדרום, זה מהלך בצפון וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. וברור שצ"ל: עיריבו כגי' כי"ע זה לצפון וכו', וגירסא זו מתאימה לברייתא שבבבלי ביצה ל"ז ב', והיינו שנים ששאלו בגד מבעל הבית, ועיריבו זה לצפון וזה לדרום וכו'. וברייתא זו נסמכה למשנה ששנתה מעין משנת ביצה פ"ה מ"ד. אבל בכי"ע: עיריבו זה לצפון וזה לדרום מהלך לצפון וכו', ובאדם אחד המהלך עסיקינן. וגירסא זו מתאימה לתוספתא להלן ביצה פ"ד, שו' 23, ולברייתא שבבבלי כאן נ' ב': אמר לשני עבדיו צאו ועירבו לי, אחד עירב עליו לצפון, ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון וכו', וזו היא בוודאי הברייתא שלפנינו, שהרי התלמוד מביא שם גם את הרישא אלא שבבבלי הסדר הפוך. וגירסת כי"ע היא, איפוא, הנכונה. והר"מ פסק כשתי הברייתות, עיין בפ"ח מה' עירובין ה"א ובפ"ה מה' יו"ט הי"ח והי"ט. ועיין ברי"ף פ"ד סוף סי' תרכ"א.

2 14. כעירובו של זה בדרום וכו'. כלומר, אם אחד מהם נתן את עירובו אלף אמה מן העיר בצפון, ואחד מהם אלף אמה מדרום והעיר עצמה אלף אמה, או פחות, אין לו אלא אלף אמה מכל צד ולא יותר, שהרי יש לו אלפים אמה ממה נפשך, שאם העירוב שבדרום קנה לו שביתה, יש לו ממנו אלפים אמה והעיר נחשבת לו כד' אמות, ויכול ללכת בבגד ששאל אלף אמה לצפון העיר, ואם העירוב שבצפון קנה לו שביתה יכול ללכת מטעם זה אלף אמות לדרום העיר.

3 15. אם מיצעו את התחום אל יזוזו ממקומן. וכ"ה בד. ובכי"ל: לא יזיזם ממקומן. וגירסא זו מתאימה לגירסא של נוסחאות אילו ברישא, ולברייתא בביצה הנ"ל, והכוונה לשנים ששאלו בגד מבעל הבית, ולפיכך אם כל אחד מהם הניח את עירובו אלף והמש מאות אמה מן העיר ואלפים אמה ממקום הבגד וכלתה מדתם באמצע העיר, ואחד הניח לצפון, והשני לדרום, אל יזוזו ממקומן בבגד ששאלו. ולפי גירסת כי"ל פירושו שלא יזיזו את הבגדים ממקומן, אבל כל אחד יכול ללכת בעצמו לצד עירובו. אבל בכי"ע: לא יזוז ממקומו. והכוונה לשנים שעירבו בשביל בעל הבית, ולפיכך לא יזוז בעל הבית ממקומו, כשמיצעו את התחום, וכברייתא שבעירובין הנ"ל.

4 15-16. ועירב לצפון וחזר ועירב לדרום ביטל האחרון וכו'. בכל הנוסחאות: עירב ערב לצפון וכו'. ושמא יש לפנינו וי"ו התנאי, כלומר אם עירב לצפון וכו', ועיין מבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1090 ואילך. ולעצם העניין יפה הסמיך לכאן בעל מרא דמתניתא את הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: בירר לו מבעוד יום חוזר בו מבעוד יום וכו', והיינו שיכול לחזור בו מעירובו כל זמן שלא החשיך. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי שם בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 285 ואילך.

5 16-17. טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה שמותר בשתיהן וכו'. כלומר, שעירב ע"י שלוחים חצי יום לצפון וחצי יום לדרום, וטעה שמערבין לחצי יום, ורצה בשני העירובין, דינו כשני שלוחיו שעירבו עליו אחד לכל היום בצפון ואחד לכל היום בדרום, וכמו ששנינו ברישא. וברייתא זו הובאה בבבלי נ' ב', ושם: כמדומה הוא וכ"ה בכי"ע כאן, ובד"י שם: דומה הוא וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב: הרי שעירב בין שני תחומין מהלך בדרום כעירובו בצפון, בצפון כעירובו בדרום וכו'.

6 17-18. כעירובו של זה בדרום, ובדרום כעירובו של זה בצפון. וכ"ה בד. והברייתא מדברת בשלא עירב בעצמו, אלא ע"י שלוחים, עיין בבבלי הנ"ל. ובכי"ע: כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. וכע"ז בכי"ל ובירושלמי הנ"ל.

7 18. אל יזוז ממקומו. כ"ה "יזוז" בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ, ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: יזוזו.

1 19. גוים שבאו על עיירות ישראל וכו'. לכאורה היה נראה שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ה: מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח ערובי למערב וכו'. אבל מתוך סדר ההלכות כאן משמע שהיה לו לתנא ברא סדר אחר במשניות שלו, והוא מוסיף על משנתנו פ"ד סמ"ג: שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן. ועיין מ"ש מ"ד הר בתרביץ ח"ל, עמ' 242 ואילך, עמ' 341 ואילך.

2 20. אימתי בזמן שבאו על עסקי נפשות וכו'. בירושלמי פ"ד ה"ג, כ"א ע"ד: תני גוים שבאו לעיירות הסמוכות לספר הסיפא כאן ליטול מהן אפילו תבן, אפילו עצים וכו', באו לעיירות המובלעות אין יוצאין עליהן בזיין, אלא אם כן באו על עיסקי נפשות וכו'. וכן בבבלי מ"ה א' כג' כי"א ובה"ג ד"ב, עמ' 82: תניא נמי הכי גוים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין, ואין מחללין עליהן את השבת, במה דברים אמורים בשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן וכו'. ובר"מ פ"ב מה' שבת הכ"ג: אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר וכו'.

3 21-22. באו לעיירות הסמוכות לספר וכו'. בבבלי הנ"ל הוסיפו לו טעם לשבח מן הכתוב ש"א כ"ג, א' והמה שוסים את הגרנות. ועיי"ש בתוספות ד"ה אי. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ב מה' שבת הכ"ג.

4 22. ליטול את הפת. צ"ל: את הקש, כמו שהוא בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ. וכע"ז בבבלי הנ"ל, אבל וודאי גמור אין כאן.

1 23. בראשנה היו מניחין וכו'. ירושלמי הנ"ל ובבלי לעיל שם.

2 25. התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזיר לביתו. בר"מ הנ"ל מוסיף: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. וכן בפירוש האגדות להרשב"א מובא בעין יעקב ברכות ספ"א: כאמרם בחזרת כלי זין בשבת כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. וכע"ז בחידושיו לנדה ס"א ב', ועיין שם בהוצ' הגרי"מ בן מנחם בסוף הספר בהשמטות.

1 25-26. מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין צרין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת וכו'. בספרי שופטים פי' ר"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 238: כי תצור על עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו', ימים רבים. ימים שנים, רבים שלשה, מיכן אמרו אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ועיין להלן שם, עמ' 239. ובירושלמי שבת פ"א סה"ח, ד' סע"א: אין מקיפין על עיר של גוים וכו', הדא דתימא במלחמת הרשות וכו'. ובבבלי שם י"ט א': ת"ר אין צרין על עיירות של נכרין פחות משלשה ימים וכו'. ולא נזכר שם החילוק בין מלחמת רשות ומצוה. ועיין מ"ש להלן. וכנראה שלפנינו קיצור לשון, והיינו: מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין יוצאה לדרך פחות מג' ימים קודם השבת, וכן אין צרין על עיר של גוים וכו'. וכן במס' שמחות פ"ו ה"י, הוצ' היגר, עמ' 133: אין יוצאין לשיירא קודם לשבת פחות משלשה ימים, ואין יוצאין למלחמת הרשות קודם לשבת פחות משלשה ימים, אין צרין על העיר מפחות משלשה ימים קודם לשבת כ"ה בכ"י אדלר, עיי"ש בשנו"ס. אבל פשיטא שאף אין צרין וכו' במלחמת הרשות עסיקינן, אבל במלחמת מצוה מתחילין אף בשבת, כלשון הטור או"ח ריש סי' רמ"ט. ועיין מ"ש להלן ד"ה וכך היה שמיי. ובטעם האיסור נחלקו הראשונים, עיין ברי"ף שבת פ"א סוף סי' רצ"ט ובר"מ פ"ל מה' שבת הי"ג שכתבו שעד שלשה ימים אין דעתם מתיישבת עליהם והם אחוזי פחד, ומתבטלים מעונג שבת, ובבעל המאור כתב משום שיש כאן חשש של חילול שבת. ואעפ"י שבספרי הנ"ל למדו כן מן הכתוב אינה אלא אסמכתא. ועיין מה שהארכנו בזה לעיל שבת פי"ג, שו' 57, ד"ה אין מפליגין.

2 נמושות לתוספתא עירובין פ"ג, עמ' 100 אחרי שנגמר הסדור בעמודים של כל ספרי הופיע באחור זמן כרך כ״ט 1960-61 של Proceedings of the American Academy for Jewish Research ובתוכו מאמרו החשוב מאד של הר״מ צוקר: מספר המצות לר׳ חפץ בן יצליח. רב חפץ מביא שם סוף עמ׳ 50: ושנתחיל במלחמה ג׳ ימים קודם השבת.............כאמרם שבת י״ט א׳ תנו רבנן אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו להלחם נגדנו ובאו על עסקי נפשות מותר לנו להלחם נגדם בכל זמן שהוא, ואפילו ביום השבת, כאמרם ואם התחילו אף בשבת אין מפסיקין, וכך היה שמי הזקן דורש עד רדתה וכו׳. וודאי גמור הוא שהמאמר האחרון הוא מן התוספתא עירובין פ״ג עמ' 100, שו' 27 ולא מן הבבלי הנ״ל, שהרי המלים ״אף בשבח״ אינן בשום נוסח של הבבלי שלפנינו, ולעומת זה הן נמצאות בכל נוסחאות התוספתא לרבות קטעי הגניזה. והנה הסיגנון בתוספתא מגומגם מאד, והגר״א ז״ל הגיה בה. אבל אין ספק שרב חפץ פירש את התוספתא: ואם התחילו אפילו בשבת וכו', כלומר, אפילו אם אירע שהתחילו במצור בשבת אין מפסיקין. וכן צריך לפרש גם באריכות לשון הספרי שופטים פי׳ ר״ג, עמ׳ 239: ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות כלומר, בשעה שהקיפוה, אין השבת מפסקת מלחמתה. ומה לי התחלנו אנו, מה לי התחילו הם, והרי ק״ו הוא. וכשהמלחמה מתחילה שוב יש כאן מלחמת הגנה, ואם נעזב אותם סופם שיעשו אתנו מלחמה, עיין בלשון המקרא שופטים םס״כ שהיא עושה עמך מלחמה, עד רדתה, שם כ׳, י״ב, ובספרי במקומו פי׳ ר׳, עמ׳ 237, ובמדרש תנאים, עמ׳ 121. וכן הסביר פירקוי בן כבוי תרביץ ש״ב, תרצ״א, עמ׳ 404 גם את מלחמת יהושע בשבת. ועיין גם בדברי רב חפץ לעיל שם ריש עמ׳ 50. והתוספתא מוכיחה גם על הבבלי הנ״ל, ופירושו שאם התחילו, בדיעבד, פחות מג׳ ימים אין מפסיקין, כפי שהבין בכנה״ג בלשון טאו״ח ריש סי׳ רמ״ט.

3 27-28. וכך היה שמיי הזקן דורש עד רדתה ואפי' בשבת. בכי"ע: וכן היה הילל הזקן וכו'. אבל בד, כי"ל ובבלי הנ"ל כלפנינו. ובמדרש תנאים, עמ' 123: ובנית מצור דברים כ', ב'. בין בחול בין בשבת, מה אני מקיים מחל' מות יומת בשאר כל דבר חוץ ממלחמת רשות, או אף במלחמת רשות וכו', ת"ל עד רדתה אפלו בשבת, דברי ר' יאשיה. ולפי כל זה אנו מדברים במלחמת רשות גרידא, ובשהתחילו לצור שלשה ימים קודם השבת. ומלחמת מצוה לא נזכרה כאן כלל. ובירושלמי הנ"ל: הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב כה תעשה ששת ימים יהושע ו', ג', וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה אפילו בשבת. ומדברי הירושלמי מוכח שסיבוב העיר במשך ששת ימים אינו נחשב כהתחלת המצור, שהרי בכל יום שבו ולנו במחנה יהושע ו', י"א ואילך, והכבוש בשבת דינו כתחילת מלחמה, ולפ"ז במלחמת מצוה חובה, עיין לעיל פ"ב ה"ו, שו' 21–22, ומש"ש מתחילין אפילו בשבת, וכדברי טאו"ח ריש סי' רמ"ט הנ"ל. וכן מוכח בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד, פ"א ע"ד, שבכבוש הארץ מתחילין אף בשבת. ומן הרישא כאן ומן המקבילות שהבאנו שהדגישו "מלחמת הרשות" מוכח שמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות מג' ימים לפני השבת, אבל בשבת עצמה עדיין לא שמענו. והנה עצם המסורת שיריחו נכבשה בשבת רווחת ברוב המקורות שלנו. וכ"ה בסדר עולם רבה פי"א ובב"ר פמ"ז-י', עמ' 477. אלא שבמדרשות אמרו שיהושע עשה כן ע"פ הדבור, או שעשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו. ובפרקי דר' אליעזר פנ"ב אמרו שאותו יום שיהושע העמיד בו את השמש והירח יהושע י', י"ב ערב שבת היה, כדי שלא יחללו ישראל את השבת. ולפי זה אין להתחיל בשבת אפילו במלחמת מצוה. ועיין במדרש במ"ר פ"ב, ט', ובשתי המהדורות של התנחומא פרש' במדבר סי' ט', ומשמע קצת משם שלא כבשו את יריחו בשבת. ובאמונות ודעות לרב סעדי' גאון מאמר ג' פ"ט: ואמרו כי יהושע נלחם בשבת, ואין הדבר כן, כי לא זכר בכל יום מלחמה, אבל היו בכל יום נושאים את הארון, ותוקעים בשופרות, ואלו המעשים מותרין, אבל היום שבו היתה המלחמה לא היה שבת. וכנראה שכבר בזמן המדרשות הנ"ל אמרו מה שאמרו כדי להוציא מלבן של המונין את ישראל, ואח"כ נתוספו גם הקראים על המציקין, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים ח"ו, עמ' 174, ור"ד רטנר במבוא לסדר עולם, עמ' 58 ואילך. ועיין על כל העניין כאן מ"ש הר הנ"ל לעיל סוף שו' 19. ובר"מ ספ"ב מה' שבת ופ"ו מה' מלכים הי"א לא חילק בין מלחמת רשות ומלחמת מצוה. ועיין מ"ש להלן.

1 28. עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן ספינה המטורפת בים וכו'. בכי"ע: עיר שהקיפוה גייס וכו'. ונראה שנקטו כאן את לשון המשנה בתענית פ"ג מ"ז. ובעיר שהקיפוה גייסות, או נהר שעומד לשטוף את העיר, אעפ"י שאין שם סכנת נפשות מחללין את השבת משום כבוש הארץ, וכמו שהבאנו לעיל. וכן בילקוט עקב רמז תתס"א בד"ח רמז תת"ס: ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור ויקרא כ"ו, מ"ב מן הפסוק הזה אתה למד וכו', כשם שהמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת. וכשהם באים עליו דינו כמלחמת חובה, כמפורש בירושלמי סוטה ספ"ח, כ"ג ע"א, ובר"מ רפ"ה מה' מלכים. ולעיל, שו' 19 ואילך, בגוים שבאו על עיירות ישראל, אין מדברים אלא ברומאים שבאו לבוז, והארץ בין כך ובין כך כבושה לפניהם, ואין כאן כלל שאלה של כיבוש הארץ, ולפיכך אם באו במפורש על ענייני ממונות גרידא, אין מחללין עליהן את השבת. אבל אם באו סתם מחללין עליהן את השבת, כמו שפסק הר"מ בפ"ב מה' שבת הכ"ג. ועיין בבלי כתובות כ"ז א' ובמקבילות, והברייתא כאן כללה דין הכיבוש עם דין סכנת נפשות של רבים שהלכה אחת להם, ונקטה את לשון המשנה הנ"ל. ועיין גם במשנת ר"ה פ"ב סמ"ה. ועיין ר"מ הנ"ל הכ"ד ובמ"מ שם.

2 28-29. וכן היחיד שהיה נרדף מפני גוים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה וכו'. וכלשון זו גם להלן תענית פ"ב הי"ב, ובבלי שם כ"ב ב'. ובתנחומא בשתי המהדורות ריש מסעי: ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאים בדוד כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וכו'. ובבמ"ר ריש מסעי: ילמדנו רבינו כ"ה בכ"י אוקספורד מי שהוא נרדף מן הגוים וכו', שנו רבותינו הנרדף מן הגוים וכו'. והגירסא מן הגוים יותר נכונה. ודין התוספתא כאן מפורש במשנתנו שבת פ"ב מ"ה: המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה וכו' פטור. ובירושלמי שם פ"ב ה"ה, ה' ע"א: א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתה כ"ה בשרי"ר ובראשונים מפני גוים של סכנה, מפני ליסטים של סכנה וכו', ניתני מותר. רבנין דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינה מותר. וכן מפרש גם הבבלי ל' א', לפי פירוש הרמב"ן, הרשב"א ועוד שם. ובר"מ פ"ב מה' שבת הכ"ד: ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים, או שהוא רודף אחריו להרגו, מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות וכו'. כ"ה הנוסחא בכל הדפוסים הישנים ובכת"י שבדקתי, וכ"ה בשנו"ס מר"מ כת"י על קלף פראנקפורט תר"ן, עמ' 17. ולפ"ז הפירוש הוא שהנרדף מפני הגוים, או שיחיד ישראל רודף אחריו, מותר לחלל עליו את השבת, כפירוש מרן בכ"מ. ורבינו פסק ע"פ המדרשות הנ"ל שנזכר שם הנרדף ע"י הגוים ופשטו משאול שרדף אחרי דוד. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך הגירסא היא: או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להורגו. ויש שפירשו כאן בתוספתא שכוונת הר"מ לנסח בזה "רוח רעה" שבתוספתא, וכמובן שאין לדברים הללו יסוד כלל, עיין בפיה"מ לרבינו שבת פ"ב מ"ה ובחיבורו פכ"ז מה' שבת הי"ב ובפ"א מה' תעניות ה"ו. והדין דין אמת, שכן שנינו בתוספתא ע"ז פ"א הט"ז: אפילו מתיירא מפני גוים, ומפני ליסטים ומפני רוח רעה. ובר"ח שם כ"ב סע"א: מפני רוח רעה, חיה רעה וכו'. ובבבלי יומא פ"ג סע"ב: כלב שוטה וכו' רוח רעה שורה עליו. ואף דוד שבמדרשות הנ"ל נרדף ע"י רוח רעה, עיין ש"א ט"ז, י"ד. וברד"ק שם: ובעתתו, עד שלא היה בדעתו. ומ"מ אין להוספה זו שבד"ח מקום, עיין ר"מ פי"א מה' שבת ה"ד.

3 29-30. הרי אילו מחללין את השבת ומצילין את עצמן. וכ"ה בד ובכי"ל. וכ"ה במדרשות הנ"ל: מחלל את השבת ומציל את נפשו, כלומר בורח. ובכי"ע: מחללין עליהן את השבת וכו', והוא באשגרה מן הלשונות לעיל בתוספתא, אעפ"י שהדין דין אמת.

1 30. הרועין והקייצין והבורגנין וכו'. כל הברייתא בבבלי ע"ג רע"א. וקבוצה זו אף בבבלי סוכה ח' ב', סוכת רקב"ש. וקייצין פירושו קוצצי תאנים, והם קייטיא בארמית, וכן מתורגם "קייטיא" שבירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, ואיכ"ר פ"ב, ב' הוצ' בובר, עמ' 106. ועיין ערוך ערך גרב ג' "קוצצי תאנים" בבבלי ברכות מ"ד א'. ומפני שהתאנים אין לקיטתן כאחד לעיל פאה פ"א ה"ז ובמקבילות, והיו נוהגים לקוצצן בכל יום בקריצתא, בבוקר השכם לפני זריחת השמש, היו הקייצים לנים לפעמים בשדה. וכנראה שאח"כ היו נשארים שם לשמור את התאנים השטוחות בשדה, והיו שומרים אף בשבת, עיין בר"ח וברש"י. והבורגנין כאן הם יושבי הבורגן, כעין פירוש ר"ח, βουργάριοι, burgarii. ובראבי"ה סי' ת"ב, ח"א, עמ' 458: וכן מוכח בתוספתא דמכילתין פרק שלישי ומייתי לה בפרק הדר וכו'.

2 31. אעפ"י שחשיכו חוץ לתחום. בבבלי הנ"ל ליתא, אבל גם בראבי"ה הנ"ל: אף על פי שהחשיכו חוץ לתחום וכו'. ופירש רבינו: "חוץ לתחום, בסוף התחום, אי נמי חוץ לתחום ממש, ובתוך שתי אמות לר' אליעזר כמשנתנו ספ"ד, כדגרסינן לעיל נ"א ע"ב לא יצא עשיר חוץ לתחום וכו' הרי אלו כאנשי העיר. אלמא אע"ג דחשיכו להו בסוף התחום, כיון דדעתיהו ללון בעיר הרי הם כאנשי העיר".

3 32. ובזמן שדרכן ללון בשדה וכו'. ופירש"י: אעפ"י שאוכלין בעיר. ואמרו שם בגמרא שאפילו למ"ד מקום פיתא גורם, שאני הכא דאנן סהדי שנוח להם יותר להשאר בשדה לוא היו מביאים להם פת לשם.

4 32-33. אין להן אלא אלפים אמה בלבד. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. ופירושו שאינם יכולים להכנס אלא לתחילת העיר, עד מקום שכלה מדתן בלבד. ובבבלי הנ"ל: יש להם אלפים לכל רוח. אבל בר"ח שם גרס גם בבבלי כמו בתוספתא כאן, והיא גירסא יותר נוחה, שהרי העיקר הוא שאינן כבני העיר.

1 33. מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה וכו'. במשנתנו פ"ד מ"י: מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה ופירש"י: "שסמוכה לעירו בתוך ד' אלפים", כלומר, שמערבין לה, והחזירו חברו, הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין. ונראה "שמערבין בה" פירושו לעיר שבני העיר רגילין לערב לה עיין להלן בסוף פירקין, והם שלחו את עירובם ביד שליח וחזר ולא עירב. וכן מוכח מן הברייתא כאן, שהרי כאן אמרו מפורש שהיו מחוץ לתחום. ועיין מ"ש להלן. ובברייתא שבבבלי נ"ב א': תניא נמי הכי מי שיש לו שני בתים וביניהן וכו'. וכאן לא נזכר שהיו לו שני בתים, אבל כן משמע קצת מן הסיפא להלן. ועיין מ"ש הרב המגיד בפ"ז מה' עירובין ה"ח, ומ"ש בגאון יעקב נ"ב א' ד"ה והרמב"ם.

2 34. ובין זו לזו כארבעת אלפים אמה חסר אחת. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ארבעת אלפים אמה חסר אחת. וזו הגירסא הנכונה בתוספתא, ולפנינו נתערבבו שתי גירסאות, וצ"ל: כארבעת אלפים אמה ולא יותר. וכן בבבלי הנ"ל בד' שלוניקי: וביניהן כשני תחומי שבת. אבל אם יש ביניהם ארבעת אלפים אמה ממש, הרי מדתו כלה בתחילת העיר, ואינו יכול להכנס לביתו, אפילו אם הוא סמוך לחומה, כמו שפירש בתוספות בכורים.

3 34-35. הואיל והחזיק בדרך מותר לילך וכו'. כלומר, מכיוון שהחזיק בדרך וכוונתו היתה ללכת לעיר השניה ממש ולא לקנות שביתה באמצע התחומין הרי הוא כמי שבא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני שדינו כעני לכ"ע וכשיטת רוב הראשונים, ומערב ברגליו. וכאן אפילו לא אמר, כמי שאמר שהרי הולך לביתו לפי גירסת הבבלי או שהולך לעיר שרגיל לערב לה, ואפילו לא אמר, כמי שאמר, עיין בבלי נ"ב א' וברש"י שם בל"א, וברש"י נ"א ב' ד"ה איהו כיון דנפק.

4 35-36. יתר על כן אמ' ר' יהודה אפי' החזירו חבירו מן הדרך וכו'. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. אבל בבבלי הנ"ל: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה, עת חמה היא, עת צינה היא, למחר משכים וכו'. ופירש רבה שם שיתר על כן כוונתו אעפ"י שלא החזיק בדרך וכו', ובניגוד לר' יהודה שסובר שצריך להחזיק בדרך. ורב יוסף מפרש שיתר על כן כוונתו, אעפ"י שחבירו אמר לו שלא ילך מחמת החום והצינה, ואפשר לחשוב שבטל את מחשבתו ללכת לעיר, מ"מ מותר לו ללכת. ור' יהודה סובר שאסור לו ללכת אלא אם כן אמר בפירוש שכוונתו ללכת, ולקנות שם שביתה. ושוין רבה ורב יוסף שיש כאן מחלוקת של תנאים. אבל לפי הנוסחא שלפנינו מפורש שהכל הוא מדברי ר' יהודה. והחזירו מן הדרך דווקא. ועיין מ"ש להלן.

5 36-37. החזירו מן העיר הרי הוא כאנשי העיר. כלומר, אם לא החזיק בדרך, אלא החזירו כשעדיין היה בפנים העיר, הרי הוא כאנשי העיר. והוא בהפך מן הבבלי הנ"ל, ולא עוד אלא ששם נ"ב סע"א אמרו בפירוש שאפילו ירד מדרגה אחת מן העלייה דינו כהחזיק בדרך. ושמא הוסיף כאן הבבלי: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה אפילו מצאו חבירו וכו', כלעיל. ור' יוסי בר' יהודה חולק על אביו, ואומר שאפילו לא החזיק בדרך מותר ללכת, וכפירוש רבה שם. ובמרא דמתניתא מפרש החזירו מן העיר, מן העיר שהלך לה, עיי"ש. ונדחק לפרש כן, כדי שלא תחלוק על הבבלי הנ"ל, אבל בין כך ובין כך ברור שלבבלי היתה שיטה אחרת בזה.

1 37. רשות שבת כך הוא. כלומר, אם אדם יוצא מחוץ לעיר ורוצה לקנות שם שביתה, הרי עליו מתחילה לקנות רשות שבת, שאם אין לו ד' אמות אין לו תחום. עיין ר"ח מ"ט ב'.

2 עומד אדם במקומו וכו'. כדי שיסתיימו לו ד' אמותיו. ועיין במאירי מ"ט ב' 68 ע"ב, ולפי שיטתו אפילו במסיים ואומר שביתתי במקום פלוני, אף הוא צריך לאמרו בעמידה.

3 37-38. ואומ' שביתתי במקומי. וכ"ה במדרש במ"ר פ"ב, ט', ובתנחומא בשתי המהדורות פרש' במדבר סי' ט'. ושנו כאן שהיוצא מחוץ לעיר צריך כוונה לשבות, עיין להלן הי"ז, שו' 61 ואילך. וכן כתב הרשב"א נ"א א' סד"ה מתני'. ועיין בס' העתים, עמ' 76, ובהערה קצ"א שם. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין סה"ט, ובתוספות מ"ט ב' ד"ה ואמר, וברא"ש פ"ד סי' י"ג ועוד. ועיין בבלי ל"ח ב' ובראשונים שם.

4 38. שנ' שבו איש תחתיו. כמה תחתיו מלוא קומתו. מסוגיית הירושלמי רפ"ד משמע שבבא זו נסמכה למשנתנו רפ"ד: מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות. ומביאה התוספתא ראייה מן הכתוב. ומלשון התוספתא משמע שהיא מקדימה את עיקר ההלכה, שהוא קונה ד' אמות, בין ביוצא מחוץ לתחום בשבת, ובין בקונה שביתה, אלא שביוצא מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ובקונה שביתה מוסיפים לו אלפים אמה לכל רוח מחוץ לד' אמות שקנה. ופירשו חז"ל שכתוב זה "שבו איש תחתיו" הוא אזהרה ליוצא מחוץ לתחום. וכ"ה במקרא שמות ט"ז, כ"ז ואילך: ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי וגו', שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ובמכילתא שם, ויסע פ"ה, עמ' 170: שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה. וכ"ה במכילתא דרשב"י שם, עמ' 114, ובירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד, ובבבלי נ"א א'. ופירשו חז"ל שמשה הזהיר מתחילה את האנשים שיצאו ללקט שלא יזוזו מתוך ד' אמות שלהם. וכן פירש הרשב"ם: הני ד' אמות שיש לו לאדם וכו', כדתניא שבו איש תחתיו וכו', וביוצא חוץ לתחום איירי, דכתיב לעיל מיניה יצאו מן העם ללקוט, וקאמר להו קב"ה שבו איש תחתיו. וכן בטאו"ח ריש סי' שצ"ו: שבו איש תחתיו וכו', משה אמר כן לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט. ועיין בראב"ע וברלב"ג במקומו, ע' ע"ג, שפירשו שלשאר העם ציווה שלא יצאו ממקומם, כלומר, מחוץ לתחום, כמו שעשו המלקטים. ובספרי זוטא שלח, הוצ' הורוביץ, עמ' 287: לפה שאמר שבו איש תחתיו, יכול אם היה מוטל צפון דרום אל יפול לו כלומר, אל יפול לרשותו מזרח מערב, מזרח מערב, אל יפול לו צפון דרום, תלמוד לומר אל יצא איש ממקומו, יהא לו מקום. וכמה? אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור, וכן מי שהוציאתו רוח רעה, וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים אין לו אלא ארבע אמות וכו'. ואף כאן הפירוש הוא שהאזהרה היתה לאלה שיצאו חוץ לתחום במזיד, ולפיכך הוסיפו: וכן מי שיצא שכור וכו', כלומר אפילו יצאו באונס, אף הם אין להם אלא ארבע אמות. ולפי דברי חז"ל למדו מכאן שקונה ד' אמות כשיצא מחוץ לתחום. ועיין בפסיקתא זוטרתי שמות ט"ז, כ"ט, נ"ו ע"ב, בתרגום יונתן שם, ומה שהאריך בזה באור גדול לעירובין פ"ד מ"א. ולפי הברייתא כאן פירושו שד' אמות יש לו תמיד, כרשות מיוחדת, בין שקנה שביתה, בין שלא קנה שביתה, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה חוץ לארבע.

5 38-39. כמה תחתיו מלוא קומתו ופשוט ידיו, הרי ארבע. וכן בירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד: ארבע אמות שאמרו מלא קומתו ופישוט ידיים. ובבבלי מ"ח א': וכמה תחתיו ? גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר' מאיר. ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 32, ומ"ש בהערות 7–8 שם, ובתוספות כאן ד"ה גופו.

6 39-40. ר' יהודה אומ' גופו שלש חוץ לארבע אמ' כדי שיהא נוטל חבית ממראשתיו ונותן למרגלותיו וכו'. בד: גופו שלש אמו' כדי שיהא וכו', והמלים "חוץ לארבע" חסרות שם. וכן הן חסרות גם בקג"נ, עיין בשנו"ס. ובכי"ל: גופו שלש אמות וכדי שיהא וכו'. ובכי"ע: גופו שלש אמות... שיהא וכו'. ובשלש הנקודות שנתן הסופר בריווח שהשאיר סימן שהיו כאן מלים שלא העתיק אותן. ואפשר שאף לפניו היה כתוב: שלש אמות חוץ לארבע שיהא וכו'. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו וכו'. ולפי גירסת הבבלי הם דברי ר' מאיר הם דברי ר' יהודה. ולפיכך שאלו: מאי בינייהו? איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות וכו'. ועיין בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח. ועיין במדרשות שהבאנו לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר הוא ושלש אמו' כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו. ולא שאלו בירושלמי "מה ביניהון"? ולפיכך ברור בעיני שצ"ל שם: והוא שלש אמו', כדי שיהא וכו'. כלומר, ר' יהודה מוסיף על דברי הת"ק שמחוץ לארבע אמות נותנים לו עוד ד' אמות, שלש לגופו, ואחת כדי שיהא נוטל וכו', כמפורש בתוספתא, כאן בנוסח שלפנינו, והיינו ד' לטלטול, ושמנה ללכת. ועיין בלשון הספרי זוטא שהעתקנו לעיל, שו' 38, ד"ה ובס"ז. אבל בבבלי לא יכלו לפרש כן, שהרי אמרו לעיל שם בפירוש: תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר' מאיר. ולפ"ז ר' מאיר הוא שסובר שיש לו שמנה על שמנה, ור' יהודה הוא שסובר שאין לו אלא ארבע על ארבע. והוא לשיטת הבבלי שמפרש את משנתנו שם פ"ד מ"ה: ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה וכו', עיי"ש. אבל מתוך הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א, יוצא שהם פירשו שר' יהודה אינו מדבר כלל בד' אמות אלא ברוחות של אלפים אמה, עיין מ"ש בפירוש הירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 284 ואילך. ולפי שיטת הירושלמי והתוספתא סובר ר' יהודה שנותנים לו שמונה על שמונה.

7 40-41. חוץ לארבע אמ' יש לו אלפים אמה וכו'. כלומר חוץ לארבע אמות שהוא קונה בשביתתו כרשותו, מוסיפים לו עוד אלפים אמה, עיין בבלי נ"ב רע"א, וברש"י ד"ה שבת. וכן בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח: משחינן ליה אלפים אמה לבר מארבעה אמות וכו'.

8 41-42. מרובעות לא עגולות. ר' חנינא בן אנטיגנוס או' עגולות ולא מרובעות. משנתנו פ"ד מ"ח. ועיין במדרשות הנ"ל, לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. ולר' חנינא בן אנטיגנוס אין לו אלא אלפים אמה מכל נקודה שהוא פונה ממקום שביתתו. אבל לת"ק יכול ללכת בשטח כל הריבוע שבתוכו עיגול בקוטר של ארבעת אלפים אמה, ונמצא שיכול ללכת באלכסון יותר מאלפים אמה, עיין להלן פ"ד, שו' 67, ומש"ש.

1 42-43. השובת בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עמוק עשרה וכו'. רוב המפרשים הגיהו כאן ע"פ הבבלי ט"ו א' וסוכה כ"ה א' והוסיפו את התנאי: והוא מארבע אמות עד בית סאתים. אבל פשיטא שאין להגיה את כל הנוסחאות. והתוספתא סוברת שאם שבת ממש בתוך המחיצות, וקידש עליו היום, ובדעתו ללון שם, כל הרשות נחשבת לו כד' אמות, ואפילו אם יש שם יותר מבית סאתים. ובתוספות בכורים העיר שכ"ה שיטת הירושלמי והרמב"ם, ולא חילקו בין בית סאתים ויותר מבית סאתים להלן שו' 50 ואילך ומקבילות אלא בקונה שביתה שם ע"י פת או ע"י רגליו, אבל בשובת ממש, כלומר שקידש עליו היום ובדעתו ללון שם אין חילוק בגודל השטח, ובלבד שיהא מוקף מחיצות, עיין מ"ש הרב המגיד על הר"מ הנ"ל. ונברר מתחילה את שיטת המקורות בזה. בירושלמי שהעיר עליו בתוספות בכורים הנ"ל שנינו פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א: ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, הנותן עירובו בקרפף אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה. ופירש בשי"ק שעלינו לומר שהקרפף הוא יותר מבית סאתים, שאם לא כן למה לא יחשב לו כד' אמות בנתן שם עירובו, ומכאן שאם שבת ממש בקרפף יותר מבית סאתים מהלך בכולו וחוצה לו אלפים אמה, כשיטת הר"מ הנ"ל, ותמה מכאן על הרשב"א, ועיין גם בגליון הש"ס בירושלמי שם במקומו. ותמה אני על תמיהתם של רבותינו, שהרי מפורש בעבודת הקודש להרשב"א ש"ה סי' ט"ו, ל"ב ע"א: וכן אם נתן עירובו בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ"י שאין בו אלא בית סאתים, או פחות מכאן, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. וכן מבואר בחידושי הריטב"א אמשטרדם תפ"ט כאן נ"ב רע"א, ובחידושי הרשב"א שם. הרי לך מפורש החילוק בין קונה שביתה ובין נותן עירובו בקרפף, שבנותן עירובו בקרפף שלא הוקף לדירה אפילו אם הוא פחות מבית סאתים אין הקרפף כד' אמות, והשובת בקרפף בית סאתים או פחות לכולי עלמא נחשב כולו כד' אמות. והרשב"א מפרש שהירושלמי מדבר בקרפף שהוא לא יותר מבית סאתים. ועכשיו שזכינו לחידושי הרשב"א לעירובין שלא היה בדפוס לפני רבותינו הנ"ל אנו רואים שכן כתב בפירוש בספ"ה שם, והביא את הירושלמי הנ"ל, וכן הובאו דבריו גם במאירי שם. ועדיין לא שמענו מה דינו של שובת בקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה לשיטת הירושלמי. ברם עצם חידושו של הרשב"א, שהנותן עירובו בקרפף פחות מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אעפ"י שמותר לטלטל בכל הקרפף, מ"מ אם נתן עירובו בתוכו אין הקרפף נחשב כד' אמות, ואין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, צריך ברור. והנה הרשב"א בחידושיו ס"א רע"ב כתב: נמצא עכשיו דבין למר כלומר, לשמואל שם ובין למר כלומר, לר' אלעזר כל שאינו ראוי לדירה והניח שם עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, ומינה שמעינן למניחו בתל גבוה עשרה, או בבקעה עמוק עשרה, אעפ"י שאין יתירים על בית סאתים, אי נמי בקרפף שאינו יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה וכו'. ומפרש רבינו מערה שאינה ראויה לדירה, היינו "שנפלו קצת ממחיצותיה ואדם ירא ללון בתוכה". ולפ"ז אפילו עדיין נשארו לה מחיצות גמורות שמותר לטלטל בכולה, אם היא לא יותר מבית סאתים, מ"מ אינה ראויה לדירה קרינן בה, דומיה דעיר חריבה עיי"ש בגמרא, והוא הדין בתל ונקע וקרפף שלא הוקף לשם דירה, אעפ"י שאין בהם בית סאתים ומותר לטלטל בהם, מ"מ אינם נחשבים כד' אמות אם הניח שם עירובו. אבל פירוש זה הוא בשיטת הרשב"א שקיבל את פסק הראב"ד שפסק כשמואל שהמניח את עירובו בעיר חריבה אעפ"י שמותר לטלטל בכולה מ"מ אם הניח שם עירובו אינה נחשבת לו כד' אמות. אבל לפסק הר"מ בפ"ו מה' עירובין ה"ד שפסק כר' אלעזר שעיר חריבה נחשבת לו כד' אמות, אף מערה שיש לה מחיצות ודינה כרשות היחיד, אף היא נחשבת לו כד' אמות אם הניח שם עירובו, אף שלא הוקפה לדירה, ופירש בפיה"מ אינה ראויה לדירה, היינו שנפלו מחיצותיה, כפירש"י במקומו. ולפ"ז אף תל וקרפף שלא הוקף לדירה נחשבים לו כד' אמות אם הניח שם עירובו, ואין בהם יותר מבית סאתים. ובירושלמי הנ"ל הרי ר' אלעזר הוא המחלק בין קונה שביתה בקרפף ובין נתן שם עירובו, ור' אלעזר סובר לעיל בירושלמי שם בה"ז שעיר חריבה נחשבת כד' אמות, כשיטתו בבבלי, וממילא אף קרפף שלא הוקף לדירה דינו כן, ובעל כרחינו אנו אומרים שר' אלעזר בירושלמי הנ"ל מדבר בקרפף יותר מבית סאתים, והשובת בתוכו מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, כשיטת התוספתא שלנו, וכפסק הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ד. ולא עוד אלא שבירושלמי בה"ח שם מפורש שמערה שאינה ראוייה לדירה פירושה מערה שמים נכנסים לשם, או שלחלוחית האויר מהפך את קרקעיתה לטיט, וממילא אפילו אם היא באותו זמן יבשה רואים אנו אותה כאילו מלאה מים וטיט, אבל כשאין מים וטיט נכנסים לתוכה ראויה לדירה היא, אעפ"י שלא נעשתה לשם דירה, והנותן שם עירובו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן שנינו גם בבבלי מ"ד ב': שבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים וכו' מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ולפי פשוטה היא מערה יותר מבית סאתים עיין להלן ואין בה דיורין, כפירוש הראב"ד שהובא במאירי שם. הרי לך שאם שבת ממש במקום שלא הוקף לדירה אפילו אם הוא יותר מבית סאתים מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן יוצא אף מן הבבלי ס"א ב', עיין מ"ש להלן, שו' 45–46, ד"ה השובת במערה. ברם בבבלי ט"ו א', וסוכה כ"ה א' אמרו: ת"ש שבת בתל שהוא גבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים וכו'. ומכאן שאפילו שבת בתוכו בעינן שלא יהא יותר מבית סאתים. אלא שהר"מ יפרש ששבת, שקנה שביתה ע"י אמירה ממקום רחוק, כפירוש בעל גליון הש"ס בירושלמי פ"ה רה"ח. אבל רש"י שם, ובתוספות מ"ז ב' ד"ה דכולה, ובתשובת רבינו יואל בראבי"ה סי' שפ"ו, ח"א, עמ' 420, והסכים לו רבינו אפרים שם, עמ' 422, רשב"א ס"א ב' הנ"ל מאירי ט"ו א', הרא"ש פ"ד סי' י' ועוד פירשו את הברייתא כפשוטה ששבת שם ממש וקידש עליו היום שם, ולפ"ז אפילו שבת ממש במקום שלא הוקף לדירה אינו נחשב לו כד' אמות אם הוא יותר מבית סאתים. ולשיטה זו עלינו להדחק ולפרש בבבלי מ"ד ב' שהמערה נחפרה לשם דירה, או שעשו מחיצות בתוך המערה, או שהמערה רחבה אמה וטפח, ולפיכך אם ארכה ארבעת אלפים אמה עדיין אין בה בית סאתים ומטלטלין בכולה, כשיטת התוספות כ"ה ב' סד"ה קרפף. והשובת ממש בתוכה כולה נחשבת לו כד' אמות. ועיין מ"ש להלן הערה 49. ולשיטת הראשונים הנ"ל חולקים התוספתא והירושלמי על הבבלי בשובת במקום שאינו מוקף לדירה, והוא יותר מבית סאתים.

1 44. השובת בעיר אפי' גדולה כאנטוכיא וכו'. בבלי ס"א ב', מדרש במ"ר פ"ב סי' ט', תנחומא בשתי המהדורות פרש' במדבר סי' ט', ילמדנו בערוך ערך עבר ה'. והביטוי "עיר גדולה כאנטוכיא" אף להלן בירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד, ותענית פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד. ובמס' שמחות ספ"ב: לא ישרה באותה העיר, אלא אם כן היתה עיר גדולה כאנטוכיא. ובבבלי הנ"ל לא הביאו את הרישא הי"ב שלנו. ועיין ברש"י שם ד"ה אפילו ישיבה, ורבינו לא הזכיר ששבת בחריבה נתפרש ברישא של אותה ברייתא עצמה שהביא הבבלי.

2 45–46. השובת במערה, אפי' כמערת צדקיהו מהלך את כולה וכו'. בתנחומא הנ"ל: והשובת במערה אפי' היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה, שהיה בה שנים עשר מיל. ובבמ"ר וערוך הנ"ל: י"ח מיל. וגירסא זו יותר נכונה, כפי שיוצא מפסיקתא רבתי פכ"ו, הוצ' רמא"ש, קל"א ע"א, והערה ס"ז שם. וי"ח מיל הוא מספר לדוגמא, והיתה קצת יותר גדולה. הרי לך ברור בשבת במערה יותר מבית סאתים, שהרי המערה הנ"ל תהיה יותר מב' סאתים אפילו אם היתה צרה פחות מכדי מקום ד' טפחים, מ"מ נחשבת לו כולה כד' אמות, והוא מפני ששבת בתוכה ממש, וקידש עליו היום שם, וכמו שכתבנו לעיל. והיא מערה שלנו הוא נקע שברישא, ולא שנו כאן מערה אלא כדי לפרש להלן בסמוך דין גגה. אמנם הבבלי ס"א ב' מפרשה אליבא דר' אלעזר במערה מיושבת, אבל הבבלי לא נדחק כן אלא אליבא דר' אלעזר, וכדברי הראב"ד בכתוב שם הסגלה חל"ו, עמ' 8, והביאו הרשב"א כאן בספ"ה: שינוייא דחיקא הוא, ודחייה בעלמא הוא, ולא סמכינן עלה. אבל לשמואל פירשו כפשוטו, "עיר דומיא דמערה, מה מערה חריבה" כלומר, שאין בה דיורין, כרוב המערות "אף עיר חריבה" כלומר, שאין בה עכשיו דיורין, מפני שחרבה. ולפ"ז מפורש שאעפ"י שאין במערה דיורין ויש בה יותר מבית סאתים השובת בתוכה ממש נחשבת לו כד' אמות, וכפשוטה של הברייתא.

3 46-47. על גגה אין לו אלא ארבע אמות בלבד. כלומר, אם שבת על גג המערה, דינו כשבת בשדה. ובמשנתנו ספ"ה: נמצא קל תוכה מעל גבה. כלומר, אם הניח עירוב בתוך המערה הראוייה לדיורין נחשבת לו כולה כד' אמות, אבל אם הניח על גבה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ודין המשנה אינו עניין לתוספתא כאן, שהרי במשנה אנו מדברים במניח עירובו, ובזה כולי עלמא מודי שאין המקום נחשב לו כד' אמות אלא אם הוא ראוי לדירה, וגב המערה אינו ראוי לדירה, כפירוש רבינו יהונתן והרע"ב במשנתנו. ואף אם נאמר גוד אסיק מחיצתא אפילו במערה, מ"מ אינה ראויה לדירה היא. ובירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א: גג המגדל נידון כעיר, גג המערה נידן כשדות. ואעפ"י שהירושלמי נקט כעין לשון התוספתא להלן פ"ד ה"י, אבל כוונתו לנידון של משנתנו, והוא שאם הניח את עירובו על גג המגדל, אעפ"י שהמגדל יוצא למעלה מחומת העיר, דינו כאילו הניח את העירוב בפלטיא של העיר עיין בירושלמי בה"ז שם, כ"ג רע"א, שכל העיר נחשבת כמקום דירה, אבל אם מניח על גג המערה כהניח בשדה. ובכוונה שינה הירושלמי מלשון התוספתא הנ"ל ששנתה "גג המערה הרי זה כארץ", אלא שנה "כשדות", כלומר כמניח באינו מקום דירה. ברם בנידון דידן שהוא שבת בעצמו על גג המערה, ולוא היה שובת בתוכה היתה נחשבת לו כד' אמות, אעפ"י שלא הוקפה לדירה, היה מקום לחשוב שאנו אומרים גוד אסיק מחיצתא, ואפילו הגג נחשב לו כד' אמות. ובחידושי הרשב"א מ"ד ב' מביא בשם הראב"ד שהשובת במערה נעשית המערה כבית מיושב, ורשותה עולה עד לרקיע, ואע"ג שלעניין טלטול נחשב גג המערה כרשות הרבים, אבל לעניין מדידה דין הגג כדין המערה. והוא לכאורה ההפך ממה שלפנינו בתוספתא. והשיג עליו הרשב"א שהרי במערה לא מסיימי מחיצתא, ואפילו לשמואל שסובר שאף שאין המחיצות ניכרות שפיר דמי, מ"מ מודה ביותר מבית סאתים שדינו ככרמלית. ופירוש הראב"ד, כפי שמביאו הרשב"א, קשה מאד, וכי יחיד ששבת במקרה במערה עושה אותה מקום דירה, ואם המערה נחשבת כרשות היחיד, מה לי אם שבת בתוכה מה לי אם לא שבת, גג המערה הוא כרשות היחיד, ואפילו אם שבת על גג המערה היתה צריכה להחשב לו כד' אמות, כדין שובת ממש במחיצות שלא הוקפו לדירה שהמקום נחשב לו כד' אמות, אפילו אם הוא יותר מבית סאתים, לשיטת הראב"ד עצמו. אבל במאירי שם מביא בשם גדולי המפרשים הראב"ד: ואף בששבת אין גגה נמדד בתוכה צ"ל: כתוכה, אבל אם היו בה דיורין הרי היא כבית, ואף בלא שבת כלומר, בתוכה מודדין למעלה כלמטה, שהמחיצות התחתונות בוקעות למעלה. ולפ"ז בשובת בתוך מערה שאין בה דיורין, אין הגג נמדד כתוכה, מפני שלא אמרו גוד אסיק מחיצתא אלא במחיצות המועילות לעניין טלטול, אבל במערה שהיא יותר מבית סאתים, ואין בה דיורין אסור לטלטל בה, ובה כולי עלמא מודי שאין אומרים גוד אסיק מחיצתא. ובתוספתא כאן מדברים בשובת על גג מערה שאין בה דיורין ושהיא יותר מבית סאתים, ואין כאן סתירה לדברי הראב"ד. ובבבלי ס"א ב' העמידו את המערה שלנו "כמערת צדקיהו" שברישא, אליבא דר' אלעזר, במערה המיושבת, ולפי שיטת הראב"ד במערה מיושבת אנו רואים את המחיצות כאילו הן עולות, אפילו אם המערה יותר מבית סאתים, וגגה נמדד כתוכה, ולפ"ז קשה למה אינו נחשב לו גג המערה כד' אמות, ומה לי שבת בתוך המערה מה לי שבת על גגה, ודינו היה צריך להיות כאילו שבת על גג המגדל בתוך העיר. אבל כבר הראינו לעיל, שו' 45–46, ד"ה אמנם, שהראב"ד בעצמו כתב על האוקימתא שבבבלי "שינוייא דחיקא הוא, ודחייה בעלמא הוא, ולא סמכינן עלה", ופירש אליבא דהילכתא שאנו מדברים כאן במערה שאין בה דיורין, והיא יותר מבית סאתים.

1 47. הנותן את עירובו בעיבורה של עיר וכו'. משנתנו פ"ה מ"ז, בבלי ס' ב'. ופירש"י: "בעיבורה של עיר באחד מן הבתים העומדין בתוך שבעים אמה ושירים". ולהלן פ"ד ה"ז, שו' 36 ואילך, נמנו הבניינים המתעברים עם העיר, אעפ"י שהן חוצה לה. ובתנחומא במדבר סי' ט' בד"ר: השובת במדינה אפילו היא כאנטוכיא שהיא מדינה גדולה לעיל שו' 44 מהלך את כולה ועיבורה, וחוץ מעיבורה אלפים אמה. ומהו עיבורה, סטיות וסנדקאיות שהן חוץ למדינה על הדרך.

2 48. נתנו חוץ לתחום אמה אחת וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ושאלו בבבלי ס' ב': חוץ לתחום סלקא דעתך כלומר, הרי הנותן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב, אלא אימא חוץ לעיבורה. ובברייתא שלנו גרסו בבבלי שם: נתנו חוץ לעיבורה של עיר אמה אחת וכו'. ועיין להלן רפ"ה ומ"ש לעיל, שו' 31, ד"ה אעפ"י שחשיכו, ובהערה 21 שם.

3 48-49. מסתכר באותה אמה ומפסיד את כל העיר מפני וכו'. וכ"ה בבברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: מה שנשכר הוא מפסיד. ופירשו בבבלי הנ"ל שמשנתנו מדברת בכלתה מדתו בסוף העיר, והעיר עולה לו כד' אמות, ולא הפסיד אלא אמה אחת מצד השני של העיר, והולך לצד השני אלפים אמה חסר אחת, עיין בתוספות שם ד"ה כאן. אבל הברייתא שלנו מדברת בעיר גדולה, ואם נתן עירובו מחוץ לעיר אפילו אמה אחת מודד אלפים אמה ממקום עירובו ומפסיד את עודף העיר וכל האלפים אמה חוצה לה מן הצד השני. ועיין בתוספות שם ד"ה אין.

1 49-50. האומ' שביתתי על גבי אילן, על גבי חרוב וכו'. וכ"ה בד אלא שחסר שם "על גבי חרוב". ובכי"ל: בצד אילן, בצד הרוב וכו'. ובכי"ע: בצל האילן, בצל החרוב וכו'. והנכון כלפנינו, ודווקא אם אמר שקונה שביתה על גב האילן קנה עירובו, אבל אם אמר ששביתתו בצדו לא אמר כלום, שהרי לא סיים מקום שביתתו, עיין במשנתנו פ"ד מ"ז ומ"ש להלן, שו' 56–57, ד"ה האומ' שביתתי בצד אילן. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הרש"ש.

2 50. על גבי הגה. בד בט"ס: על גבי הגנה. ובכי"ל: בצד אגא וכו', ובכי"ע: בצל האגא וכו'. ואף כאן הגירסא "על גבי" נכונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואשר להגה, היא הגה היא אגא, והוא "היגי" הרגילים בבבלי, קוץ הגמל, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 551, ד"ה עיקר, ושם, עמ' 634. והגה נשנה תכופות במקורות בסמוך לחרוב, עיין לעיל ח"ב, עמ' 551 הנ"ל. ובפירוש הרש"ס לשביעית פ"ו, ק"ח ע"א: ובתוספתא דעירובין פ"ג נמי תניא עיקר החרוב עיקר האגא. וכנראה שהיתה לפניו הגירסא כאן: האומר שביתתי בעיקר האילן, בעיקר החרוב, בעיקר האגא. וגירסא זו מתאימה למשנתנו פ"ד מ"ז הנ"ל.

3 בתל גבוה עשרה טפחים לא יתר מבית סאתים וכו'. וכן בבבלי נ' ב': כגון ששבת בתל שהוא גבוה י' טפחים והוא מד' אמות עד בית סאתים וכו'. ולעיל שו' 42–43, ד"ה השובת בתל, הוכחנו בשיטת התוספתא והירושלמי ולכמה מן הראשונים היא אף שיטת הבבלי שבשובת ממש בנקע או בתל, והיינו שקידש עליו היום שם, נחשבים לו כד' אמות, אפילו הם יותר מבית סאתים. ובירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א, אמרו: ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתה בקרפף? א"ר חנניה בריה דר' הילל מחלוקת ר' מאיר ור' יודא, ר' מאיר אומר עיקר עירוב בככר, כנותן עירובו בקרפף, אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ובבבלי נ' ב' מוכח שהברייתא שלנו מדברת בבא בדרך, עיי"ש. ולפי הירושלמי צ"ל שנשנית בשיטת ר"מ שעיקר עירוב בפת, והאומר תקנה לי שביתה במקום פלוני דינו כדין נותן פת במחיצות שלא הוקפו לדירה, שאם השטח שביניהן יותר מבית סאתים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אבל לר' יודה הרי המערב ברגליו דינו כמו ששבת ממש בתוך המחיצות שלא הוקפו לדירה, ואפילו אם יש בתוכן יותר מבית סאתים נחשב לו כל המקום כד' אמות. ועיין היטב בשאילתות סי' מ"ח ובהעמק שאלה שם אות י"א, ולפלא שלא הזכיר את הירושלמי הנ"ל.

4 51. פחו' מעשרה טפחים אין יתר מארבע אמות וכו'. כלומר אם התל גבוה פחות מעשרה טפחים ורחבו לא יותר מארבע אמות, אף הוא מודד מן התל, שהרי ד' אמות יש לו אפילו שובת ברשות הרבים, עיין רש"י נ' ב' ד"ה במקום המסויים.

5 52-53. ובגנה מוקפת גדר גבוה עשרה וכו'. בראבי"ה סי' שצ"ז, ח"א, סוף עמ' 455: ומסתייעא מתוספתא דעירובין פרק שלישי האומר שביתתי בגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים לא יתר על בית סאתים וכו'. וכל התשובה שם היא של ר' שמואל בר נטרונאי. וכ"ה באו"ז ה' עירובין סי' קס"ו, ח"ב מ"ג ע"ד, בפירוש בשם רשב"ט הנ"ל. וכן ברוקח סוף סי' קצ"ג: בפ' ג' בתוספתא האומר שביתתי בגנה וכו', מלה במלה כמו באו"ז הנ"ל בשם רשב"ט. ועיין מ"ש להלן.

6 54-55. בא לאותו מקום מהלך את כולה וכו'. בר"ח נ' ב': ואין אדם קונה שביתה חוץ למקומו, דתניא הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמה שלו וכו'. וכוונת רבינו היא לא לברייתא שבבבלי שם, אלא לתוספתא כאן שהרי כל הסיום שהביא בר"ח אינו בבבלי שם אלא בתוספתא כאן. והמו"ל של הר"ח הגיהו שם, מפני שחשבו שהר"ח מכוין לברייתא שבבבלי, ושכל הדיבור "אימתי בזמן וכו' " הוא מהר"ח עצמו.

7 56. לא היה בתוך אלפים אמה אין לו אלא אלפים אמה בלבד. בד, כי"ע, כי"ל, ר"ח ורשב"ט בראבי"ה ובאו"ז הנ"ל, רוקח הנ"ל: אין לו אלא ארבע אמות בלבד. ברם לא שלחתי יד בפנים הנוסח, שהרי כן פוסק הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ג: או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות ובין המקום שעומד בו כשחשכה יותר מאלפים אמה וכו', ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד כשחשכה. והוא כגירסת כי"ו כאן. וכן יוצא מן התוספתא להלן פ"ה ה"א, שו' 2, עיין מש"ש ד"ה נתנו חוץ לתחום. ובעיקר הדין מצאתי חבר לרבינו והוא הרי"ד בתוספותיו מ"ט ב' ט' ע"ד מן הספר, עיי"ש היטב. ועיין להלן, הערה 70. ופירושו, איפוא, אין לו אלא אלפים אמה ממקום שעמד בו כשחשיכה לכיוון שהולך לשם. והרשב"ט הנ"ל הביא מכאן ראייה לפי גירסתו לשיטת השאילתות סי' מ"ח ובה"ג ריש ה' עירובין, ד"ו כ"ה סע"ד, ד"ב, עמ' 122 וספר והזהיר, ויקהל, עמ' 234, שהנותן עירובו מחוץ לתחום אינו זז מתוך ד' אמותיו. והר"ח, וכן הרשב"ט, הסתייעו מכאן לפי גירסתם בתוספתא שאף שמואל מודה כבבלי נ' ב' שאם נתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום הפסיד גם את מקומו, ואינו זז מחוץ לד' אמות. ולא עוד אלא שהרשב"ט חולק על רש"י ס' סע"א ותוספות מ"ט ב' הסוברים שאם היה בעירו, וטעה ועירב מחוץ לתחום שאינו מפסיד את תחומי עירו, משום שאנן סהדי שלא עקר את עצמו מעירו אם לא יקנה לו עירובו, ורשב"ט סובר שבכל מקום שנתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום, אינו זז ממקומו. וכן היתה דעת הרשב"א בעבודת הקודש הארוך, לפי הרב המגיד בפ"ו מה' עירובין ה"ה. ומה שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ד: נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל וכו' מבעוד יום אינו עירוב, ולא אמרו שאינו זז ממקומו, פירש רשב"ט הנ"ל שהטעם הוא מפני שנתכוין לקנות שביתה במקום הראוי לו, אלא שהאונס גרם, ומה שאמרו במשנתנו פ"ה מ"ז: מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב וכו', אם יש הימנו ולביתו אלפים אמה ולערובו יותר מכאן, מותר לביתו ואסור לעירובו, הטעם שמותר לביתו הוא לא מפני שלא נתן דעתו לעקור מבני עירו אם העירוב לא קנה כפירש"י ותוספות, אלא מפני שעירב ע"י שליח, והשליח הוא שטעה, ויכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובטלה כל השליחות. ועיין בפירוש רבינו יהונתן למשנה שם. וסיים באו"ז הנ"ל מ"ד ע"א: מיהו אין לו לרשב"ט ראיה ברורה לחלוק על רבינו שלמה, דההיא דתוספתא נמי איכא לאוקומיה בבא בדרך.

1 56-57. האומ' שביתתי בצד אילן בצד חרוב בצד הגה לא אמ' כלום וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: האומר שביתתי על גבי האילן, על גבי חרוב, על גבי האגא וכו'. וכע"ז בכי"ל. וכן בראבי"ה הנ"ל, סוף עמ' 456: תניא בתוספתא האומר שביתתי על גבי אילן, על גבי חרוב, לא אמר כלום וכו'. ואף כאן הגירסא הנכונה כלפנינו, והאומר בצד אילן וכו', כוונתו לד' אמות בצד האילן, ומכיוון שלא ברר לאילו ד' אמות כיוון, אם לתחילת ד' אמות לצד צפון, או לסוף ד' אמות לצד דרום, הרי לא סיים מקום שביתתו, עיין בבלי נ' ב'. אבל אם אמר על גבי האילן וכו', למה לא אמר כלום, והרי אפילו החרוב הרחב ביותר שראה ר' חנינא לא היה בקוטר כוורתו יותר מד אמות. ואפילו אם נדחק ונאמר שהכוונה לנופו, הרי להיגין בוודאי אין נוף רחב ד' אמות מכל צד. ועיין מ"ש לעיל, שו' 49–50, ד"ה האומ' שביתתי על גבי אילן. ובבבלי מ"ט ב' נחלקו רב ושמואל, לרב לא קנה בכגון דא שביתה כלל, ואינו זז ממקומו, ולשמואל יכול ללכת לכל הפחות עד האילן מן הצד הסמוך לו, ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל. ועיי"ש בשני הפירושים של רש"י ומ"ש להלן שו' 59, ד"ה אם מכיר. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין ה"ה ומ"ש הרב המגיד שם ומ"ש בבאור הגר"א או"ח סי' ת"ט ס"ק י"א, ומ"ש עליו בהעמק שאלה לשאילתות סי' מ"ח אות י"ז. ועיין מה שהאריך בגאון יעקב נ' ב' ד"ה אמר הרמב"ם.

2 57-58. עד שיקנה לצפונו או לדרומו ארבע אמות. קנה לצפונו וכו'. וכ"ה "עד שיקנה" בד, בכי"ל ובראבי"ה הנ"ל. ובכי"ע נשמטו בטעות המלים "עד שיקנה".

3 59. אם מכיר את מקומו הרי זה מותר. ואם לאו הרי זה אסור. לרב הנ"ל פירושו שלא יזוז ממקומו. ושמואל יפרש שאסור לו ללכת לביתו, אפילו אם ידע בוודאי שאין מן המקום שהיה שם האילן או הגדר אלפים אמה לביתו, כשם שאסור לו ללכת לביתו אם אמר שביתתי תחת האילן, אפילו אם האילן הוא בתוך אלפים לביתו, וכפירוש הר"ח, הר"י ברצלוני בס' העתים, עמ' 69, קצת פירושי ספרד שהביא במאירי מ"ט ב' סד"ה המשנה, ורש"י מ"ט ב' בל"א שאמר עליו "וזה שמעתי". ועיין לעיל, שו' 56, ד"ה לא היה בתוך אלפים ומש"ש. ושמא בכגון דא שנעקר האילן ונמצא שאינו נותן כלל שעור לדבריו, אף שמואל יודה שאינו זז ממקומו, לפירוש רוב הראשונים שאם לא קנה עירובו כלל והוא בדרך אינו זז ממקומו. ובמאירי מ"ט ב' ד"ה המשנה: ונחלקו רב ושמואל בגמרא שלדעת רב לא אמר כלום, דאפי' תחת האילן אינו יכול לילך וכו', שלא סיים את מקומו, וכל שאומר שביתתי בשדה פלוני, או בבקעה פלונית, או ברחוק אלף אמה לא קנה שם שביתה. ומדבריו משמע קצת שלרב גרידא אמר כן.

4 60. ר' יוסה או' היו שנים וכו'. בירושלמי פ"ד ה"ו, כ"ב ע"א, ובבבלי נ' ב', נשנית הלכה זו בסתם, אבל בבבלי נ"א א' שנאה רבה לרב יוסף בשם ר' יוסי, ואמרו שם: ולא היא, לא תנא ליה כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל ליה מיניה משום דר' יוסי נימוקו עמו. אבל בכל הנוסחאות של התוספתא נשנית בשם ר' יוסי, וכ"ה בראבי"ה הנ"ל, עמ' 457. ובראשון לציון להגר"י ברלין אבות פ"ה מ"ז כתב: ודע כי בחבורי על התוספתא כתבתי דיש לתמוה אמאי דאמר לא אמר ר"י דבר זה, דבתוספתא דעירובין איתא להדיא דבר זה בשם ר"י. וצ"ע.

1 61-62. האומ' שביתתי במקום פלני בשדה פלני במקום שאזכה בו משתחשך וכו'. כלומר, אם סיים את המקום ואת השדה, אלא שהוא מקום שאינו יכול להגיע אליו מבעוד יום אפילו אם ירוץ, אין עירובו עירוב, מפני שאין מערבין משתחשך. ודווקא אם יכול להגיע למקום עירובו מבעוד יום, אלא שהוא עייף ורוצה לנוח, וללכת אח"כ לאטו, יכול לקנות שביתה שם, אבל אם אינו יכול להגיע אליו מבעוד יום, אין עירובו עירוב. וכבר העירו המפרשים שהיא מימרא של רבא בבבלי נ"א רע"א.

2 62. שאין מערבין משתחשך. משנתנו רפ"ח, להלן פ"ו, שו' 19.

3 62-63. זהו שאמרו העני מערב ברגליו אחד עני ואחד עשיר. במשנתנו פ"ד מ"ח: אם אינו מכיר, או שאינו בקי בהלכה, ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח וכו', וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו. אמר ר' מאיר אנו אין לנו אלא עני. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו וכו'. ולנכון פירש בגאון יעקב נ"א ב' שאין כאן מחלוקת בין המשנה והתוספתא, והכוונה כאן שמה שאמרנו במשנתנו הנ"ל שהמהלך בדרך הוא בדווקא, מפני שכל המהלך בדרך הוא עני, מפני שאין פת מצויה לרוב הולכי דרכים כשיעור עירוב, כפירוש הר"ח נ"א ב', ואחד עני ואחד עשיר דינו כן. ובמשנתנו "אין לנו אלא עני" פירושו אין לנו אלא דין משנתנו, כלומר, ההולך בדרך דווקא שדינו תמיד כעני, ואפילו הוא עשיר. וברישא של משנתנו הנ"ל שנינו: מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר, ואמר וכו' שביתתי בעקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עקרו אלפים אמה וכו'. ופירשו הראשונים הרשב"א, הריטב"א והמאירי שלבבא זו אין להסמיך את ההלכה של עני מערב ברגליו, משום שעירוב ברגל לר"מ הוא כשבא למקום שרוצה לשבות שם, וברישא הנ"ל קולא אחרת היא שלא הטריחוהו לרוץ למקום שרוצה לשבות בו. והר"מ בפיה"מ פ"ד סמ"ט פירש שהקלו עליו, מפני "שאין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת". וכנראה שהר"מ סבר מתחילה כשיטת הראב"ד שאעפ"י שהוא עייף ואינו יכול להגיע לשם, מ"מ יכול לערב, מפני שלולא היה עיף היה יכול להגיע לשם כשהיה רץ בכל כוחו. והרי המשנה לא נתנה שיעור לדבריה, ומכיוון שאף באין הוא יכול להגיע מבעוד יום למקום עירובו, מחמת עייפותו, התירו לו לקנות שביתה במקום פלוני, אף בכל הולכי דרכים הקונים שביתה ברחוק מקום, מפני שקשה להם להגיע לאותו מקום מבעוד יום, התירו להם לומר כן, ומגיעים לשם משחשיכה, וקונים שם שביתה. ומטעם זה אמרו בבבלי נ"א ב' אליבא דרב נחמן והלכה כמותו שהבבא "וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו" דבוקה למשנה שלפניה דווקא, ולא לרישא דרישא, עיי"ש בפיה"מ הנ"ל ובתוספות נ"א ב' ד"ה ואהיכא. ובבבלי נ"א ב' הביאו ראייה מן הברייתא שלנו לרב נחמן הסובר שלא נחלקו ר"מ ור"י אלא באומר שביתתי במקומי, אבל אם אומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא, וכ"ה שם: תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת ולא יצא עשיר וכו'. וכנראה שהמלים "מערבין בפת" הוא פירוש התלמוד עצמו שהוסיפו לתוך הברייתא. ובר"ח שם: וקיי"ל כרב נחמן דתניא כוותיה, דתניא זהו שאמרו מפני העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר וכו'. ונראה שכיוון לתוספתא כאן שהרי בבבלי לא מצאנו את הרישא בשום נוסח, אלא שקיצר, והרכיב אח"כ את לשון התוספתא עם לשון הבבלי.

4 63-64. ובלבד שלא יצא מן העיר ויאמר שביתתי במקומי וכו'. בבבלי הנ"ל: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי וכו'. ולפי גירסא זו ברור שר"מ אינו מתיר לעשיר לערב ברגליו, אעפ"י שהוא מגיע למקום שרוצה לקנות שביתה שם. ומלשון התוספתא כאן, משמע שבין עני ובין עשיר אינם יכולים לצאת מביתם כדי לערב ברגליהם, מפני שכל אדם יש לו פת בביתו, ואף עני כשהוא בביתו עשיר הוא לעניין זה. וכן סוברים רש"י ד"ה ומחשיכין על התחום, הרשב"א והריטב"א, וכן מביא במאירי 68 ע"ב בשם התוספות. ואשר לדבור "חוץ לתהום" שבבבלי, עיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ומ"ש לעיל הערה 21. ובר"ח נ"א ב' מעתיק: ולא יצא עשיר חוץ לתחום וכו'. אבל לעיל ל"ח א' מעתיק: ולא יצא העשיר חוץ לעיר וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 65, ד"ה אחד עני. וברי"ף פ"ד סי' תרכ"ב גורס בבבלי: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקום פלוני. וכן מביא בעל המאור שם, ומעיר "ושמא טעות סופר הוא", אבל הוא מקיים גירסא זו, ומפרש שלא אסר ר' מאיר לעשיר אלא דווקא אם קונה שביתה במקום רחוק, אבל כשמגיע ברגליו למקום שביתה אף ר"מ מודה, ומכ"ש שר' יהודה יודה בזה. אמנם הראב"ד בכתוב שם הסגלה חל"ה, עמ' 7 השיג עליו: "טעותו היה, כי לא כן בהלכות אלא שביתתי במקומי בדברי שניהם" כלומר, בין בדברי ר"מ ובין בדברי ר' יהודה. וכן במלחמות שם: בהלכות שלו בלבד טעה הסופר, ובשאר כל נוסחי ההלכות הבדוקות כתוב לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ברם גם בס' העתים, עמ' 71, מעתיק כדברי בעל המאור. וכן הגירסא גם בה"ג ה' עירובין פ"ח, ד"ו כ"ו ע"ג, וד"ב, עמ' 125. וקשה מאד לפרש את הסוגיא בבבלי לגירסא זו. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין ה"ג ומ"ש בגאון יעקב נ"א ב' בבאור שיטות הראשונים בזה.

5 65. אחד עני ואחד עשיר היוצא מן העיר ואמ' שביתתי במקומי וכו'. בבבלי הנ"ל: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי וכו'. ובר"ח שם: ויוצא העשיר חוץ לעיר, לתחום ואמר שביתתי תהא במקומי. ובירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: אע"ג דר' יודה אמר עיקר עירוב ברגליו, ובלבד שלא ישב לו בתוך ביתו, ויאמר תקנה לי שביתה במקום פלוני אלא יוצא לו חוץ, לשדה, ויאמר תקנה לי שביתה במקום הזה, וממתין שם עד שחשיכה, וחוזר ובא לעירו.

6 67-68. אמ' ר' יהודה מעשה בבית ממל ובבית גוריון ברומה וכו'. בד ובכי"ל: ברומא, ובכי"ע: בדרומא. ובירושלמי הנ"ל: מעשה במשפחת בית ממה ומשפחת בית גוריון מרומה וכו'. ובראבי"ה הנ"ל לעיל הערה 78 מעתיק בשם הירושלמי: מעשה במשפחת בית דימה ומשפחת בית גוריון מדומה וכו'. ובבבלי הנ"ל: מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא וכו'. ואף שם יש גורסים: ברומה, ברומא, עיין דק"ס. ומתקבלת דעת החוקרים שקבעו את רומה במקום חרבת רומה של ימינו, והיא Ροῦμα' שמזכיר יוסף הכהן במלחמות הנ"ל, לעיל הערה 80. והיא בדרום מערב של בקעת נטופה. והיא באמת כשני תחומי שבת מתל בדויה, המקום שקובעים שם את כפר שיחין, עיין להלן.

7 68-69. והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן ונכנסין ואוכלין משחשיכה. ובירושלמי הנ"ל: והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן וממתינים שם עד שתחשך, ולמחר היו נכנסין ואוכלין שם וחוזרין. וכל מה שהיו עושין על פי חכמים עושין. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין. ברם כפר חנניה לפי המקום שקובעים אותו חוקרי זמננו הוא הרבה יותר משני תחומי שבת מרומה הנ"ל, ובתוספתא ובירושלמי לא נזכרו כאן עניי כפר חנניה, ושמא נוספו בבבלי באשגרה משבת ק"כ ב', ב"מ ע"ד א'. ולעצם העניין מגירסת התוספתא משמע שהעניים היו הולכים בערב שבת לרומא, ולא היו חוזרים לעירם מיד אחרי שקנו שביתה, אלא המשיכו ללכת לרומא, כדי לאכול שם. אבל מכיוון שלמחרת היו חוזרים לעירם, הרי יצאו על מנת לערב, כדי שיוכלו לחזור, ובכגון דא היו צריכים לערב ברגליהם, כלומר, לבוא עד מקום התחום ולקנות שם שביתה, שהרי כל עני בביתו עשיר הוא עיין מ"ש לעיל, שו' 63–64, ד"ה ובלבד, וש"מ שאף עשיר אם הוא מחשיך על התחום שפיר דמי, מפני שעיקר עירוב ברגל. ועיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ברשב"א ובריטב"א שם ובמאירי מ"ט ב' 68 ע"ב. אבל בעל המאור פירש שר' יהודה אינו מוסר אלא מעשה שהיה, ואף ר"מ מודה בה, עיי"ש, וכבר כתבנו לעיל, שו' 63–64, סד"ה וברי"ף, ששיטת בעל המאור קשה מאד.